-
Notifications
You must be signed in to change notification settings - Fork 13
/
FullMidTermCorpus_SR2019-06-11.xml
5519 lines (5263 loc) · 419 KB
/
FullMidTermCorpus_SR2019-06-11.xml
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
37
38
39
40
41
42
43
44
45
46
47
48
49
50
51
52
53
54
55
56
57
58
59
60
61
62
63
64
65
66
67
68
69
70
71
72
73
74
75
76
77
78
79
80
81
82
83
84
85
86
87
88
89
90
91
92
93
94
95
96
97
98
99
100
101
102
103
104
105
106
107
108
109
110
111
112
113
114
115
116
117
118
119
120
121
122
123
124
125
126
127
128
129
130
131
132
133
134
135
136
137
138
139
140
141
142
143
144
145
146
147
148
149
150
151
152
153
154
155
156
157
158
159
160
161
162
163
164
165
166
167
168
169
170
171
172
173
174
175
176
177
178
179
180
181
182
183
184
185
186
187
188
189
190
191
192
193
194
195
196
197
198
199
200
201
202
203
204
205
206
207
208
209
210
211
212
213
214
215
216
217
218
219
220
221
222
223
224
225
226
227
228
229
230
231
232
233
234
235
236
237
238
239
240
241
242
243
244
245
246
247
248
249
250
251
252
253
254
255
256
257
258
259
260
261
262
263
264
265
266
267
268
269
270
271
272
273
274
275
276
277
278
279
280
281
282
283
284
285
286
287
288
289
290
291
292
293
294
295
296
297
298
299
300
301
302
303
304
305
306
307
308
309
310
311
312
313
314
315
316
317
318
319
320
321
322
323
324
325
326
327
328
329
330
331
332
333
334
335
336
337
338
339
340
341
342
343
344
345
346
347
348
349
350
351
352
353
354
355
356
357
358
359
360
361
362
363
364
365
366
367
368
369
370
371
372
373
374
375
376
377
378
379
380
381
382
383
384
385
386
387
388
389
390
391
392
393
394
395
396
397
398
399
400
401
402
403
404
405
406
407
408
409
410
411
412
413
414
415
416
417
418
419
420
421
422
423
424
425
426
427
428
429
430
431
432
433
434
435
436
437
438
439
440
441
442
443
444
445
446
447
448
449
450
451
452
453
454
455
456
457
458
459
460
461
462
463
464
465
466
467
468
469
470
471
472
473
474
475
476
477
478
479
480
481
482
483
484
485
486
487
488
489
490
491
492
493
494
495
496
497
498
499
500
501
502
503
504
505
506
507
508
509
510
511
512
513
514
515
516
517
518
519
520
521
522
523
524
525
526
527
528
529
530
531
532
533
534
535
536
537
538
539
540
541
542
543
544
545
546
547
548
549
550
551
552
553
554
555
556
557
558
559
560
561
562
563
564
565
566
567
568
569
570
571
572
573
574
575
576
577
578
579
580
581
582
583
584
585
586
587
588
589
590
591
592
593
594
595
596
597
598
599
600
601
602
603
604
605
606
607
608
609
610
611
612
613
614
615
616
617
618
619
620
621
622
623
624
625
626
627
628
629
630
631
632
633
634
635
636
637
638
639
640
641
642
643
644
645
646
647
648
649
650
651
652
653
654
655
656
657
658
659
660
661
662
663
664
665
666
667
668
669
670
671
672
673
674
675
676
677
678
679
680
681
682
683
684
685
686
687
688
689
690
691
692
693
694
695
696
697
698
699
700
701
702
703
704
705
706
707
708
709
710
711
712
713
714
715
716
717
718
719
720
721
722
723
724
725
726
727
728
729
730
731
732
733
734
735
736
737
738
739
740
741
742
743
744
745
746
747
748
749
750
751
752
753
754
755
756
757
758
759
760
761
762
763
764
765
766
767
768
769
770
771
772
773
774
775
776
777
778
779
780
781
782
783
784
785
786
787
788
789
790
791
792
793
794
795
796
797
798
799
800
801
802
803
804
805
806
807
808
809
810
811
812
813
814
815
816
817
818
819
820
821
822
823
824
825
826
827
828
829
830
831
832
833
834
835
836
837
838
839
840
841
842
843
844
845
846
847
848
849
850
851
852
853
854
855
856
857
858
859
860
861
862
863
864
865
866
867
868
869
870
871
872
873
874
875
876
877
878
879
880
881
882
883
884
885
886
887
888
889
890
891
892
893
894
895
896
897
898
899
900
901
902
903
904
905
906
907
908
909
910
911
912
913
914
915
916
917
918
919
920
921
922
923
924
925
926
927
928
929
930
931
932
933
934
935
936
937
938
939
940
941
942
943
944
945
946
947
948
949
950
951
952
953
954
955
956
957
958
959
960
961
962
963
964
965
966
967
968
969
970
971
972
973
974
975
976
977
978
979
980
981
982
983
984
985
986
987
988
989
990
991
992
993
994
995
996
997
998
999
1000
<?xml version="1.0" encoding="UTF-8"?>
<?xml-model href="http://www.tei-c.org/release/xml/tei/custom/schema/relaxng/tei_corpus.rng" type="application/xml" schematypens="http://relaxng.org/ns/structure/1.0"?>
<?xml-model href="http://www.tei-c.org/release/xml/tei/custom/schema/relaxng/tei_corpus.rng" type="application/xml"
schematypens="http://purl.oclc.org/dsdl/schematron"?>
<?xml-stylesheet type="text/xsl" href="letter.xsl"?>
<teiCorpus xmlns="http://www.tei-c.org/ns/1.0" style="direction:rtl; unicode-bidi:embed;">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title>E-grot</title>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p>Annotated by students of Haifa University DH102 course, supervised by Sinai
Rusinek</p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<listPerson>
<person xml:id="AvshalomFeinberg"/>
<person xml:id="RivkaAaronsohn"/>
</listPerson>
<bibl>העם, א'. (אין תאריך). איגרות: שנת 1904. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה.
נדלה בתאריך 2019-06-11. https://bybe.benyehuda.org/read/5598 </bibl>
<bibl>ארלוזורוב, חיים. "מכתבים לד"ר חיים וייצמן". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך. 2019-06-11. https://bybe.benyehuda.org/read/5443> </bibl>
<bibl> פינברג, אבשלום. "מכתבים לרבקה אהרונסון". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך.
2019-03-20. https://bybe.benyehuda.org/read/6874 פינברג, אבשלום, and אמיר, אהרן.
אבשלום : כתבים ומכתבים. חיפה: שקמונה, 1971. Print. </bibl>
<listPlace>
<place xml:id="Hadera"/>
<place xml:id="ZikhronYaakov"/>
<place xml:id="Haifa"/>
<place xml:id="Acre"/>
<place xml:id="Jaffa"/>
<place xml:id="Finland"/>
<place xml:id="Russia"/>
<place xml:id="Nablus"/>
<place xml:id="Jenin"/>
<place xml:id="Afula"/>
<place xml:id="Tiberias"/>
<place xml:id="RishonLeZion"/>
</listPlace>
</sourceDesc>
</fileDesc>
</teiHeader>
<TEI xml:id="ibrahem1">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title>ילדה שכּולה אור, שלום לבי</title>
<author/>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<date when="1914-06-10">10.6.1914</date>
</correspAction>
<correspAction type="sent">
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1914-06-10">10.6.1914</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>זכרון יעקוב</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<dateline><placeName ref="#Hadera">חדרה</placeName>,
<date>10.6.1914</date></dateline>
<salute> ילדה שכּולה אור, שלום לבי.</salute>
<p> הייתי רוצה שלא ע"י מחלת אמא יבואוּני מכתביך יום-יום. אבל לוּ ידעת איזה לטיפה
טובה דף ממך, וכמה חיים הוא מכניס בלב. אני ישבתי באסיפה עד ½3 קמתי ב- ½5
כתבתי עד 8. רצתי אנה-ואנה, עכשיו צהריים. צריך לסעוד, ללכת אל הפרדס ולשוב ל-3
לעוד אסיפה. כל זה מזוהם, מעייף, מדכּא. אבל כשבּאים אתמול ב-7 והיום ב-12 שני
מכתבים ממך כבר אסור להתאונן על החיים. מחכה אני כבר באי-סבלנות ל<persName>אהרן</persName> ובפרט
לך, ותיכף בבואך אברח ל<placeName ref="#ZikhronYaakov">זכרון</placeName>
ל<placeName ref="#Haifa"> חיפו</placeName>ואולי עוד ל <placeName
ref="Acre">עכו</placeName> לעבודת הציבור. נשארו כ“כ מעט אנשים, ואני בכ”ז
מרחם על החיות האלה. צריך להשתדל לעשות את כל העבודה הרבה והקשה למען שישובו
מהר ושיוכלו לחרפני ולגדפני ולהגיד שהנני מחריב אותם. הלילה אמנם, בכל-זאת,
הנני מתעתד לישון; הייתי עושה את זאת מעכשיו אלמלא הייתי כה עסוק. *** מ<persName>צלה</persName>
מכתב מחוסר ענין ורגש. כותבת שהנה בריאה ו“עובדת” כביכול. מוטב שלא תשאליני
ילדה אודות מכתביה. זה מרגיז אותי מכל כל מה שהינך משערת. אין אף מלה, אף זיק
שאפשר לחטוף מבין השורות ולחזור עליו. במה שנוגע לך, כותבת היא למסור לך נשיקה
חמה ולהגיד שדוֹחה היא הכּתיבה מפעם-לפעם יען שאיננה מוכשרת לכתוב. משושנה ג"כ
מכתב <placeName ref="#Finland">מפינלנדיה</placeName>. היא התעייפה באריזת
החפצים והתקררה והלכה לנוח שם טרם נסעה הנה. מבטיחה להיות פה בחצי יוני. זַי
109כבר סופרת את הימים. שושנה דורשת מאד בשלומך ומבטיחה להיות אצל <persName>שרה</persName> בעברה
<placeName>בקושט</placeName>א. *** מדוע העיר בך סוֵן הקט 110רגש-פחד? יראה את, אוּבּי-בוּבּי, מפני
החיים ומפני חֲרוּמַת-האף?! ( La camarde ) הספר אמנם חזק. הייתי רוצה כבר שפעם
באיזה פינה בודדה שניחבא שם בלאט נוכל גם אנו לספר את חיינו בדפים יפים או
חזקים ושלא יחסר מאומה, לא הפרחים, לא הים, לא אוּבּי ולא הילדים… נדמה לי שכל
חיי של עתה עשו אותי לאיש בוגר. ולפעמים משער אני שלוּ יכולתי למלאת שוב את
מוחי הריק באיזה ענין ולוּ באת את למלאות את הלב שהינו עכשיו ספוֹג מכורכּם,
ולוּ נחתי קצת, אז אולי הייתי מוצא אם לא דברים חדשים לכל הפחות מבטאים מקוריים
בשביל מה שאפשר לקרוא באמת החיים ואשר 90% מבני-תמותה עוברים על פניהם
כמוּכּי-סנוורים. אבל לוּ היו לי כל אלה עוד יחסר אחד – הכלי. אין שׂפה לנו,
ילדים עברים מסכנים. המעט שנתנה לי בת-נכר כבר העלה חלודה. אף כי… הבוקר בכתבי
ל<persName>סוניה</persName> נפלטו מבּלי משים מתחת עטי ארבעה דפים גדולים אודות צלה, ובעצמי נבהלתי
מעַזמתם ומרירתם. כתבתי חזק. ראשי, אולי, שהיה עלי-אש אחרי ליִל בל-תנומה, או
עצבי הנרגזים. עכשיו ניחם אני. מדוע ובאיזה רשות לנסר את עצבּי סוניה על לא חמס
בכפה? הייתי משיב בעונג את המכתב אולם מאוּחר. לפעמים אי-אפשר להגיד לאיש דברים
ידועים, ובשביל הרגש האנוכיי “להקל מעל הלב” ממררים חיי חפּים מכל פשע. ***
הינך עובדת הרבה אוּבּי? אינני יודע מדוע אני חש אותך עייפה בכל הימים האלה.
האֶת עייפוּתי אני מצורף על חשבונך? הייתי מפטפט אתך עוד ועוד. אלה דברים שאין
להם שעור. אולם מה? אִמרי ל<persName>טובה</persName> שהנני אסיר-תודה לה ושרוצה אני שתתיז מתחת
אצבעותיך את הזיק הראשון, שלא אקנא בה, ושאהבנה על זאת. נגני, ילדה, נגני – ולו
רק לנוֹחם במצוקה. די. הנני שׂם את ידיך על עיני, חביבתי. רוצה אני לעצמן בשביל
לראות ביותר בהירות את תמונתך המדוּיקה היחידה – במעמקי לבי. הנני שותה אותך
בגמיעות גדולות, ממש כאיש שיש לו זמן, שותה וגומע עד לשיכחה ולשָכרה. שלך, שלך,
שלך, </p>
<closer>
<signed><persName ref="#AvishalomFienberg">אבשלום</persName></signed> ל<persName>אַלכס</persName>
העצלן, ול<persName>אבא</persName> החרוץ, אלפי רחשים טובים. <persName ref="#AvishalomFienberg"
>א.פ.</persName> מיותר להוסיף ש<persName>אמא</persName> מתפללת עליך יום-יום.</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="ibrahem2">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title>ילדת-לבי החמודה</title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<date when="1914-06-28">28.6.1914</date>
</correspAction>
<correspAction>
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1914-06-28">28.6.1914</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>זכרון יעקוב</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<dateline><date>28.6.1914</date></dateline>
<salute> ילדת-לבי החמודה,</salute>
<p> עכשיו ארבע. היום כבר האיר על 28 יוני. זה עכשיו שבתי מאסיפת מושבה. לזאת צריך
להוסיף כי קמתי בשש, הייתי עסוק ונרגז בפרדס כל היום, אכלתי את ארוחת-הצהריים
ב-5 לפנות-ערב, הייתי מוזמן לארוחת-הערב אל <persName>שייך רַבַּח</persName> שהיה אצל
<placeName>ערבּ-אִל-פוּקרה</placeName> וב- ½9 שבתי אל האסיפה. לוּ ידעת כמה חרפות וגידופים ובוז
בלעתי, ומאיזה אנשים, היית מבינה עד כמה אני רוצה, תאֵב, מיחל לרגע בואי אליכם.
קשה להבין איזה ישועה אמיתית זאת תהיה בשבילי אם אוּכל באמת לגזול מציפרני
המשחית חודש אחד של חיים. עצוּר אני פה ע“י דברים אחדים, הכי נכבדים הם סידור
ההשקאה וגמר הפּרוֹצס של <placeName ref="#Hadera">חדרה</placeName> ע”י השייך.
הזקן הזה התאהב בי, כבר הציע לי לשאת את בתו, ואודות זה עוד אצטרך להיוועץ אתך,
בוּבּי. לע"ע עובד הוא על ימין ועל שמאל להשגת השלום, והנני אסיר-תודה לו על
זה. הוא איש טוב-לב ואהוד מאד. לא אַרבּה לך בכתיבה. הראש או מלא או ריק –
כרצונך. בעוד שעה-וחצי יבואו להעירני. </p>
<closer> להתראות, אוּבּי, לבּי, וכל הנשיקות עד אפס שריד. <signed><persName
ref="#AvishalomFienberg">אבשלום</persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="ibrahem3">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title>קטנטן שלי</title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<date when="1912-03-16">16.3.1912</date>
</correspAction>
<correspAction>
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1912-03-16">16.3.1912</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>זכרון יעקוב</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<dateline><date>16.3.1912</date></dateline>
<salute>קטנטן שלי,</salute>
<p> חן חן בעד ה-74 griffonage הקטון. חשבתי ללכת היום אליך, אבל אמא חלתה אתמול
ואף כי הוטב לה (את ארוחת-הערב אכלה עמנו אל השולחן), בכל-זאת כשניסיתי לגמגם:
“רציתי לנסוע מחר <placeName ref="#ZikhronYaakov">לזכרו</placeName>ן…”
הזכירתני כי זה-עתה באתי, כי מתגעגעת היא מאד. כי שׂמחה אתמול לקראתי, וכי אלך
בשבת הבאה. צדקה אמנם. אַת אפילו תגידי כי לא הייתי צריך אפילו לחשוב לנסוע. גם
את צודקת. אבל גם אני משתעמם, גם לי רע, ובימים האחרונים יותר מאשר תמיד. אתמול
היתה לי שיחה (מונולוג שלי) עם אמא אודות ה<persName>מיזינקה</persName> שלה, הקלתי את לבי, ואמא
בכתה. אני לא ראיתי זאת קודם יען שישבה בפינה על הטלטלה [נדנדה] בצל ואני אל
השולחן, אבל בקָרבי אליה להראות לה איזה תמונה ראיתי כי רטובּות עיניה. ואולי
זה רק משיעול (יש לה שיעול חזק מאד), בכל-אופן הדאבתי רוחה אתמול. תאמרי כי רע
עשיתי. אמת, לבי כבד מאד. אבל מה לעשות ואנחנו רק בשר-ודם. ובכן להתראות ב… פעם
אחרת. היי שלום, גברת-לבי הקטנה. – – – </p>
<closer>נשיקה, <signed><persName ref="#AvishalomFienberg"
>אבשלום</persName></signed></closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="ibrahem4">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<date when="1912-03-20">20.3.1912</date>
</correspAction>
<correspAction>
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1912-03-20">20.3.1912</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>זכרון יעקוב</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<dateline><placeName ref="#Hadera">חדרה, </placeName>20.3.1912</dateline>
<salute>קטנון שלי,</salute>
<p> מה שלומך? אני… כאשר הינך יודעת. אתמול עוד הייתי שיכּור קצת, היום אני כבר –
לדאבוני העמוק – פּג מיין ומתגעגע, מתגעגע המַוותה. אינך משערת עד כמה. רע,
ידידת-לבבי, רע כשאין אוהבים, רע כשאוהבים. והימים הטובים כה מעטים… את אמא
מצאתי אתמול בוכיה ועצובה. מכתב רע מאחותי הגדולה. הרופא ציוה עליה במפגיע לשכב
שבועיים או שלושה בסנטוֹריוּם ולהיפרד לזמן הזה מילדתה. גיסי – וילבּוּש 76–
נסע <placeName ref="Russia">לרוסיה</placeName> וייעץ לה ללכת אלינו, אבל
במצב-בריאותה לא מרשה לה לא לנסוע כה רחוק, לא לגור בקיץ אתנו, וב<placeName
ref="Jaffa">יפו</placeName> איננה רוצה. אולם לחורף כבר ישובו – כנראה –
כליל. אָחיו של וילבוש – מוּזה וילבּוּשביטש 77– הלא מכר פאטנט אחד, ומשוגע
הנהו כמו כל המשפחה. והנה כמו שאומרת אחותי, “השתמד” ליהודי וינדב חצי מיליון
(500,000) מארק לקופה הלאומית וגיסי בוודאי יבוא לבנות (כדבר אשתו) את חרבות
“עתיד” 78בהווה. הטיפש הזה, שהינהו טחנאי מפורסם, ואשר לוּ בא הנה בכספו ועוד
יותר בכוחו [היה] יוצר גדולות, מסתפק בג’סט יפה, תנאי שׂם שהקרן-הקימת תשתתף
באינדוסטריה בארץ-ישראל. וההשתתפות הזה בלי ספק תהיה על אופן החווה “כינרת” או
ה“מוסדים” האחרים, אשר הרוּפּינים, הלווינטינים וכו', מנהיגיהם. אלה הם כבר
היותר טובים שביהודינו: אם אינם מקמצים כספם, כילים הם ברוחם, שׂכלם, נפשם,
עבודתם. הנה אודות ענייני משפחה. כך עובדים. עם ההיבּרדציות [הרכּבות] צריך
למהר. למחר יש גם עבודות שונות בתחנה. ובבית גם-כן לא חסר. צלה נסעה. לא דרך
<placeName ref="#Haifa">חיפו</placeName> כי אם נבּלוס <placeName
ref="Nablus">[שכם], <placeName ref="Jenin"
>ג’נין</placeName></placeName>, <placeName ref="Afula">אפוליה
[עפולה]</placeName>, <placeName ref="Tiberias">טבריה</placeName> וכו'.
חלך חפצתי לשלוח היום נעליים. הדבר כך: לאמא שלח כּריסטו 79נעליים יפים אבל
צרים קצת. רגליכן שוות. רציתי להציע לך אולי טובים יהיו. אבל אמא הבטיחה כי גם
עליך יהיו צרים ולא עשיתי זאת. המצאה שרה ב<placeName ref="#Jaffa"
>יפו</placeName>? אני הייתי צריך מאד מאד לנסוע ל<placeName ref="Jaffa"
>יפו</placeName> ואי-אפשר לי. בפרט עתה תצטרך אמא להישאר לבדה וכל זה בשל
בגד. יהי בלי זה. יש ילדות אשר בעיניהן אני נושא חן גם כך.80 .Et pour le reste
je m’en fiche! מה אצלך? השבה שׂרתי? אם כן, אני אומר לה שלום ומבקשך מה שהינך
יודעת… ההביאה לך נייר? כתבי, אם לא ושלחתי לך כזה, אף שאיננו מוצא חן בעיני.
כן, דיפלומט שלי. כשהייתי אצלך התחלת: “לולא היית נער רע, אז הייתי מבקשת
אותך…” שאלתי מה? ענית: “אומר”, וכמובן לא אמרת. רציתי לשוב ממימַס (שם
נזכרתי), 81אבל יראתי פן תשליכיני החוצה או תעצריני ללוּן: וכמו שהמחשבה הזאת
מנקרת במוחי, אבקשך לכתוב לי מהר מהר מה זה. שלום רב למַרי ולשֵׁם. הזכירי אותו
את בקשותי. שלום לאביך. אתך אני עושה במחשבה מה שהינך מתארת. אני מחבקך,
אפרוחי, חזק חזק. </p>
<closer> שלך עד תום. <signed><persName ref="#AvishalomFienberg"
>אבשלום</persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="ibrahem5">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<date when="1912-04-14">14.4.1912</date>
</correspAction>
<correspAction>
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1912-04-14">14.4.1912</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>זכרון יעקוב</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<dateline>ערב 14.4.1912</dateline>
<salute> ילדות אהובות,</salute>
<p> כמדומני שזה זמן רב לא ראיתיכן. צריך לכתוב מלה. רכבתי על ה“נשר” 82ואחלום
אודות הזמן שיעופו הצעירים באווירונים ואחרוק שן. פה הכל על כנוֹ. ביום השלישי
83 branle-bas général, ונשארנו לבדנו. נשארנו, זאת אומרת: הגברים ורחל. הראש
כבד והלב ריק. </p>
<closer> שלום רב ונשיקות טובות, <signed><persName ref="#AvishalomFienberg"
>אבשלום</persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="ibrahem6">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<date when="1911-10-17">17.10.1911</date>
</correspAction>
<correspAction>
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1911-10-17">17.10.1911</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>זכרון יעקוב</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<dateline>חדר<placeName ref="#Hadera">ה, </placeName>17 אוקטובר 1911
30</dateline>
<salute><persName ref="#RivAaronsohn">רבקתי,</persName></salute>
<p> לילה, בדידות וכאב. מחפש אני סביבי בתבל אל מי או אל מה לקשוֹר את מחשבתי
הנוגה, והוגה אני בך, ולבי אליך, והעבודה היחידה שהנני יכול לעשות ברגע הזה –
הזה אולי אומרת גם אתמול גם מחר – העבודה היחידה היא לכתוב לך. איה הם הרגעים
שהייתי מתישב למען לכתוב לך, שהייתי משתדל לחשוב במקוריות, להרגיש בהתרוממות
ולכתוב נאה למען שימצאו דברי יותר בנקל את מסילות לבבך?… אַיָם הרגעים ההם; לי
נדמה שזה כל-כך רחוק, כל-כך אי-אפשרי, שזה קרה במשך חיים אחרים על אדמה אחרת,
חיים וארץ שעברו מבלי שוב… מה יתן ומה יוסיף לי עכשיו לחפש מלים. הלא כך וכך
כבר ראית אותי בכל כיעורי ובכל חולשתי, ועתה מה?… רציתי לכתוב לך עוד ביום.
היתה הזדמנות לשלוח, ועם הזדמנות צריך להתחשב במצב שהננו נמצאים בו עכשיו. ולוּ
ידעת למה לא כתבתי. בזמן אחר הייתי בוש להודות, אבל הלא כבר חדלתי להסתיר ממך
כלום. ישנתי, כן, אל תתפלאי. הייתי כל-כך רצוץ, כל-כך יגע עד שגם בשבילך לא
יכולתי לקחת את העט בידי. שכבתי אין-אונים. הגשם שרָעַש והתרגזוּת עצבּי עוד
נלחמו שעות אחדות נגד העייפוּת. לבסוף נכנעתי לפני תרדמת-העופרת וכשהתעוררתי
היה חושך, ערב, מאוחר… *** יצא כך שממש למלאות השבוע יצאתי מ<placeName
ref="#Jaffa">יפו</placeName>. באתי עם עגלתנו. היא היתה טעונה משׂא לעיפה.
נסענו כל הלילה. בּגַלגִילָה 31התחיל לטפטף גשם. הגשם הראשון! בכמה שמחה אני
פוגש אותו כל שנה, הלא הינך יודעת. הוא בא לבשׂר חיים, שדות עוטים בר, עבודה,
מוציא הוא אותנו מהמצב האי-ברור של הסתיו המתרגז, ואני אוהב אותו. והפעם פגשתיו
במרד ובהתמרמרות. יראתי פן יתקלקלו דברים שונים שהובלתי; והעננים השחורים
והלחוּת והעייפוּת, והרטיבות והעצב, והכל העיק כל-כך נורא על לבי. נדמה לי כי
שׂריד אני מאיזה מחנה שנוּצח, פליט שנס מנוסת חרב ותבוסה, שחי אני חלום-בלהות,
וכי רק עם סוף החיים יהיה סוף החלום. ובכל זאת עלה השחר, ואני הגעתי. *** איזה
חורבן! כל מה שראית ברגע הראשון, לא-כלום; אפס ואין. ברגע הראשון מעיבים על
המבט הדמעות. הכל עוד בערפילי הכּאב מתעטף. בוכים ואין זמן להתבונן, לבחון
ולמדוד. אני לבדי בביתנו. לבדי. נדמה לי שנשמה חוטאת אני, שהוגליתי לתוך קבר
גדול. האמנם זה הוא המזנון, זה הוא המיחם, הכּיסא, הדיוֹתה? לי נדמה כי כוּלם
שינו פניהם, כי אחרים הם. חדר האבות ריק. אמא? כן, ב<placeName ref="Jaffa"
>יפו</placeName>. אבי?!… לא, לא יוכל היות. גם הוא ישוב, המיטה עומדת
כאילו מחכה עליו. אי-אפשר! חלום ריק! איך?! הנה קנה-הדיגריות שלו, זה עכשיו
בחפּשׂי מה ללבוש פגשתי את בגדיו, ע"פ טעות לקח אתו לדמשק את כובעי, אני רואה
עוד את הצחוק שלו: “הלא אנחנו שותפים”, אמר לי. את הכובע הזה לבשתי זה עכשיו.
אבא בוודאי יכּנס עוד רגע, אנה הלך?… אבל הנה התרמומטר, כלי ארור! המידה
האחרונה… כ-°35. זה כבר בישׂר את המוות. הנה הספוג שרחצתי בו את פניו, אחרי
שמת, למען שיצלמוהו. אה, כן! אבא הלך רחוק. הוא לא ישוב… לא! כל אלה,
קנה-העישון, צנצנת הסַחַרין, הספוֹג, המיטה, הכל כבר לא ישמש. מת, מת, מת!
אינני רוצה להרים ראשי, נדמה לי כי כל הקירות, כל הכלים, כל הרהיטים פוערים
פיות של זוועה למען ללחוש, לצעוק, לנבוח, לרעום לי מלה אחת. מוות! בודד, לבדי,
הנני בביתנו. ואַת אינך יכולה לשער, אהובתי הזכּה, איזה חורבן סביבי ובלבּי
פנימה. הרס! הכל מנופץ וחרב, איזה דבר עבר שם שהכּה את הכּל שאִיה, הכל
לרסיסים. את התאוות, את התקוות ואת החלומות. ארבה זולל? סערה? שריפה? הרגע
הראשון לא-כלום. מקבלים פצע. הימום. אבל אחר, כשהפצע מתחיל לזוב ולהעלות כל
מיני חלאה ומכאובים, אחר אפשר למדוד. לשבת עכשיו בעיניים יבשות וליהגות. מת!
אין תיקון, לנצח, די! צריך לעבוד, לחשוב, לחיות, ללכת עם החיים ולהתלכלך,
להיטמא, להישָפל. להיסחף עם הזרם, ואף פעם לא לחשוב יותר: הנני חפשי! אצלול,
אטבע! הזרם יסחַף. נבלָתי ולא גופי החולם לדרור, הלוחם לחופש! אסור! אסור!
אסור! מלה נוראה שרק עתה אני מבין שני מושגיה: אסור – אינך רשאי! אסור – אינך
חפשי! אסור למרוד, אסור למחוא, אסור להיחלץ, אסור אתה! נורא! ואינני יכול לקבל
את הדין באהבה, אני איני יכול. חדל-אונים אני לצבוע את המצב בצבעי-תרמית יפים
למען לחבּבו עלי. הכּאב הזה מתפתח לפי חוקי כל הכאבים הגדולים. אם מורד אתה
ומוציא כוחות ועצבים לנצח, אוי לך! הכאב מתמרמר, מתגבר, גובר, מכניע, רומס. אם
הנך פושט ידיך מבלי לכווץ אגרוף, סוגר עיניך מבלי לכווץ עפעף, לאט, לאט מסכּין
הינך, שוכח הינך, מתרגל וחי, ויום כי תקום וּלך רוח מעט והתפלאת איזה דבר חסר?
מה? אה, כן הכאב! הסכּינו אליו כאל השכן הרע שאי-אפשר להיחלץ ממנו. כן, לחיות!
למה שאיננו מוות אנו קוראים חיים. להסכין, להתרגל. יום-יום ליַבּש עוד פינה
קטנה בלב, יום-יום לשכוח מעט; ולהגיע פעם, באחד הימים הרחוקים של העתיד הרחוק,
של העתיד האורב כחיית-טרף לכולנו, לאותו המצב של שפלוּת ושקט. מה חסר? מה? אה,
כן! אבי! ובזכּרון יישאר אז רק זכּרון מטושטש ודל של פרצופו הגשמי והרוחני של
מי שחי ומת, ורק הד מוזר ובלתי-מובן של הצער הענקי שיהיה אז “עבר!” שיכחה!
ובפרט זה מענה אותי! הרגש שמוכרחים אנו לשכוח, שהסביבה, החיים, הטבע, הכל,
מכריחנו לעוולל הנורא הזה. “לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דוּמה, ואנחנו נהלל
יה מעתה ועד עולם, הללויה!” כמה אירוניה! כן, כך הוא. רוצים לא למות? שיכחו
המתים. לוּ ידעת איזה מלחמה, איזה התאבקות! הלא רק אתמול, רק עתה. וכבר למען
לזכור פרטים ידועים של הפּנים רץ אני אל התמונות… ותמונה מה? האם לא מוות, האם
לא תנועה קפואה, בלתי-משתנה? אבל מי יזכירני את החיים, את הזיק, את הנשמה? מי?
החיים כבר משפשפים את התמונה בלבי, למען מחקה, כמו שהמוות מכרסם שם, בקבר. תחת
האדמה… הגשם הראשון ירד היום. על הגבעה שהקימו המקבּרים על קברו יצמחו עוד מעט
עשבים ופרחים. רואה אני מפּה את פניו תחת הלוחות, תחת האדמה, כמו שהיו בעת
שירדו אליו בפעם האחרונה למען לסגור את עיניו. בוודאי שוּנו כבר באופן נורא.
עוד מעט והכל יתחיל לזוב, והכל יהיה רקבון, מוות! מוות! עפר אתה ואל העפר תשוב!
והפרחים והעשב יירדו באלפי שרשיהם והגיעו עד הגוף, ונכנסו בעיניים, בפּה במוח,
בבּשר, בעצמות, וזללו ושאבו, וטרפו את כל שארית האדם, ומתוך המוות יבראו להם
ירק, צבעים, פרחים, אביב, חיים. ושמש הקיץ תיבּשם, ורוח הסתיו יזרֵם, וּזרעוּם
מימי החורף לארבע כנפות השמיים, והלכו זרעיהם לברוא חיים באשר יבראו… ומֵתי
יהיה כלא היה… ולבי זועק, נקרע, בוכה, שותת דם. ובכל-זאת אני נשאר חי, ומחר,
בעוד שנה, שנתיים, יכבשוני החיים ורקדתי, ושרתי, ואהבתי, ושכחתי. ובכל-זאת אוהב
אני ומתענה עינויי-גיהנום? מי יחדור לתוך הרז הזה, ירא אני להעמיק, לקרוע
הצעיף, אפשר להשתגע, וגם זה אסור עכשיו!… *** גלמוד אני בבית הגדול. והוגה אני
בך, מנחמת, אהובה שלי. הנה עיניך הבוכיות, שפתיך הלוחשות, ידיך המלטפות, המיטה
במקום בו התרפקתי עליך בתבערה הראשונה של פצעי. ומחפש אני אותך, ושואף אני
אליך. איך לדבר אליך, ילדתי החביבה? הנה החדר שרק לפני פחות משנה פגשתיך בו,
רחוקה, קרה, זרה. כמה רקדו אז פה. כמה אור, כמה שמחה, כמה צעירוּת ותאוות-חיים.
מנורה קטנה מאירה עתה על אי-הסדר ועל אֵבלי. ואַת רחוקה. אבל כמה שוֹנה הכל.
נולדת בשבילי בשנה הזאת, הינך קרובה, הינך חמה, הינך שלי, קנין וכובשת גם יחד.
אייך אהובתי?! חלומות חלמתי… להיות חזק לעוּף למרומים לחוּגי השמש וספּירי
הרקיע, וילדה קטנה בזרועותי, דבר קל כל-כך, וזרועותי פשטתי אליך. ואני עוד חולם
והסער מגיח וישבּר כנפי, ותקוותי הכּה לארץ. וזרועותי עוד דבקים בך לחבּקך,
אולם כנפיים כבר אין. וכבד אני כעופרת ומכוער וזוחל כתולעה, ומכביד אני עליך
ומחשיך עליך בצל עצבי, אֶבלי, ויגוני. ובא אני עוד להכות על פּתחי לבבך: הבי
ניחומים! הבי אור! אנוכיוּת מזוהמה! ולבּי מכּני, מכּני. ואני אין-אונים.
ומתרעם אני על היוֹשר המוחא, ונס אל חוּבּך. ומה תכלית?! כנראה, רק האדמה הקרה
משבּיחה את הסער, וכל זמן דם בגופות הגופות נצמדים, כל זמן זיק בנשמות הנשמות
מתלקחות, ותחבולות אין… ועוד יותר אני קושר ותוקע מחשבתי בך, המו לוּ היה שמך
איזה קמיע, סגולה רזית להתעודד. אֵי לקחה חולשתך, ילדתי הנדיבה, את כוחה? כמה
קטנה ופעוטה תאוות גופותינו הצעירים מול העובדה הזאת… לא רק בכל גידי ודמי,
שיהיו פעם בכל-אופן בוץ וחלאה, אני אוהב את גופך שיהיה פעם לאֵפר. רוצה אני
להתנחם בשקר זה, כי לרגעים אני מתרומם לאהוב רק… הנני מתבייש לכתוב מלה זו,
שהייתי כל-כך רוצה להאמין בהוויתה. </p>
<closer> שלום, נשמתי. <signed><persName ref="#AvishalomFienberg"
>אבשלום</persName></signed></closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="ibrahem7">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<date when="1911-10-22">22.10.1911</date>
</correspAction>
<correspAction>
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1911-10-22">22.10.1911</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>זכרון יעקוב</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<dateline>חדרה, יום א' 22 אוקטובר, 1911</dateline>
<salute>ילדת לבי האהובה,</salute>
<p> אינך משערת, אפרוחי הקט, כמה היכּני לבּי וכמה הצטערתי בשני הימים האלה. לדעת
כי הינך מחכּה, כי תתגעגעי, כי תצטערי – זה היה נסיון גדול בעד סבלנותי… ולבי
הלא הולך והולך בלי הרף אליך, ואני כל-כך חפצתי להיות בקרבתך, חביבתי, כשהנני
חושב כי אמנם כן, כי האפשרות ישנה עוד להתראות, כי אני יכול עוד לאסרך בין
זרועותי, לנשום אותך, לשים את הראש בחיקך, להיות לרגליך, הנני עוצם את עיני,
נדמה לי כי גלים נושאים אותי בחלום רחוק מול ארץ אחרת שאין בה צער ומכאובים.
נדמה לי כי חש אני את חוֹם חופתך היקרה, כי איזה לחישה אוהבת שרה באזני, כי ריח
שערותיך נודף באפּי. ושב אני בלי הפוגות אל החלום היקר והאכזרי המקרב אותי
אליך. קשה ומיותר לחפש את הסיבות שמנעוּני לנסוע. העייפוּת ראשית ואחר איזה
בושה, איזה פחד שאינני יודע לבארו. וגם, וזה היותר נורא, איזה אינרציה, יותר
נכון עוד 32 négligence כללית של הגוף ושל הנפש שתקפה אותי מעת היותי פה. וגם
לעשות יש מה. אמנם אינני עושה גדולות, זאת הינך מבינה בעצמך. אבל יש מה לעשות.
היתה לנו אסיפה נחוצה ונכבדה בליל-שבת וישבנו עד שלש. במוצאי שבת (אתמול) עוד
הפעם אסיפה. נוסף לזאת מסרו לי אתמול בצהריים מכתב (שהיה צריך עוד להימסר שלשום
בערב), והנני חושב אם לשוב ל<placeName ref="#Jaffa">יפו</placeName> או לא. אם
אסע אז זה יהיה בלי ספק רק ליום אחד. הנני מחכה הערב לבוא דודי (י. בלקינד),
הוא יביא בלי ספק מכתב ואולי גם פרטים אשר על-פיהם אוכל לשפוט יותר טוב את
המצב. האמצעים לנצח, למה שאַת חברי היקר, קוראת להתעודד, אינם מצליחים לעת-עתה.
אתמול היה פה שמח: אהרן סמסונוב חנך את ביתו החדש. אחרי בית-הכנסת הזמין אליו.
אני לא הלכתי. בערב נכנסתי לביקור יען שהנני עתה היחידי פה, ושהגברת היתה יכולה
לחשוב כי זה בשל יחסי אליה. ישבתי שם כחצי שעה וָאֵלך. אחרי האסיפה שבו לשם.
הפצירו בי ללכת, לא רציתי לפרוש מן הציבור שיאמרו כי את אֶבלי אני אוֹכף על
כולם, וָאֵלך. ניסיתי לשכוח. אַת בוודאי מצטחקת. שתיתי, שרתי, כמדומני צחקתי.
אפילו כשקרבה אלי בעלת-הבית ואמרה: לוּ היה הזקן, אז הלא הייתי רוקדת אתך וַלס,
והפצירה ואמרה שאיש לא יפגע בי (כמה אנשים נמוכים, ילדתי!…), רקדתי אתה. וכל
הזמן הבטתי אלי. לא אני שתיתי, שרתי היתה איזה מין נביחה שאחר צרח אותה. הצחוק
צילצל באזני כחרם שבור. איזה שוֹט סבב אותי כמו גלגלון. זה לא היה בכל-אופן
ריקוד. ובלעדי זאת הלא ראיתי כי כל האנשים הקרובים במעט (ווזלינסקי, ד"ר ברין,
א. סמסונוב) רצו להיות שמחים, לאכּוף את החדוָה, לשכוח גם הם. ואני חסתי עליהם.
מיראַת העצב והכּאב רוצים האנשים לשמוח. לא רציתי להעציב את בעלי-הבית שבּכו רק
תמול אתי יחד. אבל ראיתי כי בלב גם הם לא צוהלים. הזכירו את אבי. ואני ראיתי
בדיוק את פניו ותנועותיו ברגע הזה, שמעתי את בדיחותיו על הדור של היום שאינו
יכול לשמוח, מרגע לרגע עצמתי את עיני, וחשתי קור עובר בגבּי ובשרשי שערותי…
שכבתי בשלש וקמתי בחמש. וכך הולכים חיי. צרות כפי שהינך יודעת, ועוד יותר. וזאת
רק ההתחלה. עוד תבואנה, העיקר עוד לפני. את האינוונטר החמרי עוד לא עשיתי, ואת
האינוונטר הרוחני הינך יודעת יותר טוב ממני. אלף פעמים ביום אותה השאלה: מי יש
לי עתה בחיים? תיכף למען לא לימוֹט למען לא להתחרר וליבש בתוך הזוועה, אַת
רבקה; ואחר שנים-שלושה ידידים שלא ניסיתים. אלה כבר 33 arrière plan. ואֵם
ואחות אשר אני שייך לקניינם, לאינוונטר שלהם, שהן תצטרכנה לסמוך עלי… אַת רואה
כי החשבון לא שמח… אודות געגועים ועצב לא אַספר לך. עכשיו הנני מעט פחות לבדי.
בא הנה אברהם שניידר. את זוכרת אותו צעיר, אהובה של רחל טופורובסקי, ששתיתי אתו
“בּרוּדרשאפט” ב<placeName ref="#RishonLeZion">ראשון-לציון</placeName>? הוא
יעבוד פה מעתה. בשני הימים האלה היה חפשי וישב אצלי כל הזמן. הוא משתדל לנחמני
ולעודדני קצת. יש לו האופי, העבר וההווה הנחוצים למען להבין אותי, וחושב אני כי
הוא אוהב אותי. זה הכל. ביום החמישי בוודאי כבר תבוא אמא. צלה כותבת. ילדה
מסכנה… סגנונה וּכתבה מזכירים את כתב-החרטומים. צריך הרבה כובד-ראש למען להבין.
ביום הראשון הבא הנני מקווה שאַת, אהובתי, ואולי גם שרה, תבואנה הנה להביא
אִתכן קרן אורה לנו, הראשונה שתיכּנס אל חורבננו. הייתי רוצה לשבּת, אבל יום
הששי לא יספיק לאמא ולרחל להביא די סדר פה למען קבּלכן. להתראות, אהובתי
אין-קץ. הנני אוהבך, הנני מחבקך, הנני מנשקך וכולי-וכולי עורג אליך, כמו את
הווית חיי היותר ממשית. <persName ref="#AvishalomFienberg">אבשלום</persName>
שלום רב לאמך ולאביך היקרים ותודה מעתירה על הזמנתם החביבה. אמרי להם כי
להזמינני לא צריך. כי גם אם לא ירצו אבוא עוד… 34 plus souvent qu’â mon tour
אִמרי להם כל תודותי ואהדתי. </p>
<closer><signed><persName ref="#AvishalomFienberg"> א.
פ.</persName></signed></closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="Adir1">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>[Unknown]</placeName>
<date when="1911-12-03">3.12.1911</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>[זיכרון יעקב]</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<opener>
<dateline><date>3.12.1911</date></dateline>
<salute>משאת-נפשי הרחוקה, שלום.</salute>
</opener>
<p> אייך, <persName ref="#RivAaronsohn">רבקתי</persName>? מדוע החיים כל-כך
אכזריים ומדוע את כל-כך רחוקה? הלא ברגע הזה היה לי להגיד לך כל-כך הרבה
בלטיפות, במלים ובדמעות, ועל מקום זה צריך לשרוט על הנייר… שרב. מחפשים צל. הנה
המנוחה. ולמען הגיענה צריך לעבור דרך ביצת-<placeName>יוון</placeName> – רפש
הכּתב. הגיון של חיים. *** אתמול כבר נגמר אִלחַמדוּ-לִלָה <note>50</note> עם
ידי. שתי שברי עצם קטנות הוציאו לי. אחת – כך, השנית אתמול עם חלוֹרוֹפוֹרם.
הרופא יעץ זאת כי לא רצה להסב מכאובים בלי תועלת. הכל טוב. את השאר יגמרו
<placeName>בחדרה</placeName>. חושב אני כי אשוב הביתה ב- 5 ח“ז או 7 ח”ז.
(שלישי או חמישי). *** ומתי אוֹחזך בזרועותי? לעת-עתה במחשבתי מחבּק אני את
גופך הקט את נשמתך הגדולה את לבך היקר, אני מאַמצם לשׂפתי ולוחש: שלי, שלי,
שלי! </p>
<closer>
<salute> שלום, אלילתי, </salute>
<signed><persName ref="#AFeinberg"> אבשלום </persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="Adir2">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>[חדרה]</placeName>
<date when="1911-12-12">12.12.1911</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונוסון</persName>
<placeName>[זיכרון יעקב]</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<opener>
<dateline>
<date> 12.12.1911</date>
</dateline>
<salute> אלילתי, </salute>
</opener>
<p> אני כורע לפניך, שׂם ראשי בחיקך, ומחבקך… אלה היו החלומות של שלשום. העיקה על
לבי כל המרירות שנצברה, נשׂרפו שׂפתי מאֵש הנשיקות שנאגרו… היה לי כל-כך הרבה
להגיד ולקבל. באת… ברחת. לא כעסתי, אפרוחי, אל תחשדיני. רק הייתי כאיש שגזלו
ממנו אוֹשר שקיוה אליו זה כמה… סלחי! שמעי, <persName ref="#RivAaronsohn"
>רבקה</persName>, מלה אחת ואחריה לא יהיה להגיד עוד: אני אוהב אותך, אוהב!
אוהב! אוהב! הלא את הילדה שכּולה שלי. ולוּ גם יישׂרף לבּי ממך הריני מקבל
באהבה. </p>
<closer>
<salute> ילדך, </salute>
<signed>
<persName ref="#AFeinberg">אבשלום</persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="Adir3">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1912-02-05">5.02.1912</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>[זיכרון יעקב]</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<opener>
<dateline><date>5.2.1912</date>
<placeName>,חדרה</placeName></dateline>
<salute> חביבותי היקרות, </salute>
</opener>
<p> חמש עכשיו, לא כה בוקר קמתי. לשבת איחרתי הלילה. היום עם בהלותיו עם עינוייו
ועם שאונו שולל ממני כל זכות לחשוב וכל יכולת לעבוד. וצריך ששעות ארוכות של
לילה תעבורנה טרם אוּכל פנוֹת הנה והנה. בשובי ביום השבת מצאתי את אמי למשכּב.
קדחת חזקה תקפתה. דבר פשוט, מובן, טבעי. הלא יצאתי מן הבית ואיך אפשר שאשוב
וּבל תפגשני על סף ביתי איזה “שמחה”?! היום הוטב לה, אבל הלילה היה רע. איננה
ישנה, מתהפכת ונאנחת על משכבה. ולבי כל השבוע מתכווץ, מתפתל, וחותר אליכן,
ילדותי האהובות. הייתי נותן הרבה שעות של חיים למען לחיות את השעות המעטות האלה
בקרבתכן. מתמרמר אני ולבי בוכה, ואזלת יד להושיע. ובימים האלה עוד קשתה עלי
עבודת הכּליון שאני מכלה את מחשבותי והגיונותי הבאים ל“הפריע” ואשר אחת דתם
להיחנק בהיולדם, וחושב אני וחושב. ונעה המכונה שם בקרבּי כאשר ינועו קפיצי שעון
ממהר, צרוד העומד להיהרס. ומכּיוון שבּנשמה איננו מאמינים, זאת אומרת באַלמותה
של כל נשמה פרטית. אם חושבים אנו כי הגוף – גוף הוא, גוש שהננו יודעים ראשיתו
ואחריתו, יצירתו וחורבנו. ונשארה רק היא הנשמה אשר רק פעם אחת תחי – ומתה,
ונעלמה ופסה והיתה כלא היתה. וגופות יצרו גופות שמראיהם אין קץ ומחצבתם – אחת…
אולם איך תעזובנה הנשמות יורשים אחריהן? ועמדה השאלה: האם אהוֹב ואהוֹב, חשוֹב
וחשוֹב אינם התמצית הכי עזה של החיים, האם אלה לא יתנו לנו מעט אל-מוות. האם
לפני כלוֹתנו לא נוכל הגד: נותרנו! האם אחרינו לא יגידו חיוּ!…? והמדוע?! הנצחי
מנקר במוחי. *** אולם מי לנו יערוב כי לא נזלנו יחד במעיין הנשמות, כי יום יבוא
לא נתעה יחד בממלכת הצללים?… אבל מה שבּטח הוא כי הנני לוחץ אתכן, יקירותי, אל
לבי, ככה, ככה! </p>
<closer>
<salute> ילדכן, </salute>
<signed><persName ref="#AFeinberg"> אבשלום </persName></signed>
<note>
<persName ref="#RivAaronsohn">רבקה</persName>! הגליון הראשון של חבילת
הנייר היתה התחלת מכתב אליך לפני שבועיים. הרי “הוספה”! כתובנה לי, אנא,
כתובנה לוּ גם מלה. </note>
<salute>שלכן, </salute>
<signed><persName ref="#AFeinberg"> א.פ. </persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="Adir4">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1912-03-09">09.03.1912</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונוסון</persName>
<placeName>[זיכרון יעקב]</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<opener>
<dateline>
<date> 9.3.1912</date>
<placeName>,חדרה</placeName>
</dateline>
<time>אחה"צ 4</time>
<salute> עוללי היקרים, </salute>
</opener>
<p> באתי. אמא פה. שואלת מאד מאד עליכן ואודות האמצעים לראותכן. אני עייף קצת,
וצריך ללכת להכין את העבודה למחר. אני כבר מתגעגע קצת. בפעם השנית אשׂים אתכן
<placeName>בחוּרדז</placeName>' 70 אחת מפה ואחת מפה. טוב? כבר מצאתי את
מקום האיריס ובשובי כבר אביא. </p>
<closer>
<salute> שלום לכן יקרות, </salute>
<signed>
<persName ref="#AFeinberg">אבשלום</persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="Adir5">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>[Unknown]</placeName>
<date when="1912-03-14">14.3.1912</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונסון</persName>
<placeName>[זיכרון יעקב]</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<opener>
<dateline><date>14.3.1912</date></dateline>
<salute>תינוק שלי,</salute>
</opener>
<p> ישנת, אפרוחי, וגם לא כתבת לי כלום. אין דבר. היום לא… שכחתי אותך. יותר מדי
אפילו 71 S’il est permis de s’exprimer ainsi. האדון
<persName>אהרנסון</persName> כבר יאחר. הוא הבטיח לעבור פה בארבע, והנה
כבר שש ועוד איננו. אבל אני הן ידעתי זאת תיכף. חבל לי רק שאַתן תחכּינה
ותתרגזנה. היום הנני עייף, <persName ref="#RivAaronsohn">רבקתי</persName>,
עייף מהכּל: מחיוֹת, מאהוֹב, מקווֹת מסבוֹל. אף שהנני משַׁקר ברגע הזה. לא
עייף, בכל-זאת. לא מאהוֹב ולא מקווֹת. את יודעת, הלא בפניך, ילדת-זוהר שלי,
אינני בוש כלל: הנה ברגע הזה, עם כאב-הראש ודאבון-הלב ועם כל הייאוש והפסימיזם,
עוברים במוחי פנטסיות של ילדוּת, התרצי? אי. גנים עם פלגים מתפרצים ומדלגים.
אביב ושירת זמיר בחביון השׂיח. ירח שוקט ומשתקף נוסע ביריעת התכלת. על האי
“אנחנו”. גם את<persName ref="#SarAaronsohn"> שרה</persName> נקח, גם את צלה,
גם את לל 72נביא מארצות רחוקות, ועוד נערים אחדים טובים ונערות אחדות חביבות.
ושם ישנוֹ הכל. לא יצטרך לאכול ולא לישון ולא לדאוג, ולא לבכות. גם למוּת לא
יצטרך. הנערים בבוא יומם ושוּנו לתמר ירק-הצמרת ואצלם תתאבּנה חביבותיהם לפסלי
שיש לבן, תמר ופסלוֹ אהוב ואהובתו. האם אינך רואה את הגנים ואת האור המצליף.
האינך שומעת לחישת הגלים, האם ריח הפרחים לא עולה באַפּך? לא? אהה! ציפור-תכלת,
איך לצודך? הלילה אתא, האדון א. בא,73 Je suis gros Jean comme devant צריך
לחתום. כן! קחי את <persName ref="#SarAaronsohn">שרה</persName>, נשקי כך-כך!
כמו שהינך יודעת, עשי לה סימנים על מפרקתה וצווארה. חבּקי וחנקי אותה בכל כוחך.
אנשאללה כשנעשה חשבון אשלם לך. מיליון… </p>
<closer>
<signed><persName ref="#AFeinberg"> אבשלום </persName></signed>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="Adir6">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>
<correspAction type="sent">
<persName>אבשלום פיינברג</persName>
<placeName>חדרה</placeName>
<date when="1911-06-19">19.06.1911</date>
</correspAction>
<correspAction type="received">
<persName>רבקה אהרונוסון</persName>
<placeName>[זיכרון יעקב]</placeName>
</correspAction>
</correspDesc>
</profileDesc>
</teiHeader>
<text>
<body>
<div>
<opener>
<dateline>
<date>19 יוני 1911 </date>
<placeName>חדרה.</placeName>
</dateline>
<salute> רבקתי, </salute>
</opener>
<p> הרגעים ספורים. אל תחריבי את מעטפתי האחרונה. האיש שיעיז ללעוג לבטחוני לא
יינקה. מקווה הנני שטעית. *** לא אלך אתך על קברי אבות לבכות. את יהודונית!
אתמול כבר הייתי אצל ידידים ערבים תקיפים, וכל מי שיש לו השפעה בחוג המוסלמים
בחיפו ישתדל להחריב את הקנייה הארורה הזאת. ואם לא נצליח, אז נעבוד ע"י הממשלה
שיכריזו את <placeName>קיסריה</placeName> אדמת מבצר, ועשה נעשה להם את מה שעשו
לנו עם <placeName>עתלית</placeName>. צאצאי <persName>בּר-כוכבא</persName>!
לנששק, להילחם, לנצח או למות, אבל לא לבכות, ילדה! </p>
<closer>
<salute> נשיקה לך, </salute>
<signed>
<persName ref="#AFeinberg">אבשלום</persName></signed>
<note>שלום לשׂרתי ולאמך. הנני שולח את הסל ואת חפצי שַׁם.</note>
</closer>
</div>
</body>
</text>
</TEI>
<TEI xml:id="Adir7">
<teiHeader>
<fileDesc>
<titleStmt>
<title><!-- ... --></title>
<author><!-- ... --></author>
</titleStmt>
<publicationStmt>
<p><!-- ... --></p>
</publicationStmt>
<sourceDesc>
<p><!-- ... --></p>
</sourceDesc>
</fileDesc>
<profileDesc>
<correspDesc>